לפני שמונה מאות שנה כתב הרמב"ם למתרגם הרב שמואל אבן תיבון: אדם המבקש לתרגם משפה אחת לשפה אחרת על ידי תרגום כל מלה באופן מילולי ושימור הסדר המקורי של המלים והמשפטים... סופו שיקבל תרגום קשה ומבלבל. חלף זאת, על המתרגם לנסות ראשית דבר להבין את הנושא ולאחר מכן להסבירו בהתאם להבנתו, בשפה האחרת..."

עיקרון זה הוא כלל יסוד בכל תרגום. אולם השאלה שבפניה ניצב המתרגם היא: עד כמה להרחיק לכת? שכן, כל מתרגם מתמודד עם שתי מטרות המתנגשות זו בזו: המטרה האחת – העברה נאמנה של תוכן הטקסט המקורי; והמטרה השנייה – יצירת טקסט, שמעבר להיותו מובן בקלות לקורא המיועד, הוא גם מושך ו"טבעי" ככל האפשר בלבושו הזר.

דילמה זו חריפה במיוחד כאשר מדובר בהעברת רעיונות התורה לקהל שנקודת ההתייחסות הראשונית שלו הוא ההשקפה החילונית המערבית. כאן, המתרגם – או ה"מעבד" – מנסה לגשר על פני שני עולמות שההבדלים ביניהם מרחיקים לכת הרבה מעבר לשפה ולדרך ביטוי; שני עולמות נבדלים זה מזה בעצם תפיסתם בתחום השיח האינטלקטואלי וההגות הרעיונית.

דוגמא אחת מני רבות: השכל המערבי המודרני לא מכיר בכל מושג הקדושה ואף לא באקסיומות שלא ניתן לערער עליהן. כאשר נותנים ביטוי למחשבה כלשהי, אין חטא גדול מאשר "לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות", להיות "דוגמטי" ולהיכשל במתן "מבט מאוזן". מעל לכל, אסור להיות בטוחים כל כך: צריך להיות קלילים, תוך קריצה לקהל שאומרת: "היי, חבר'ה, אולי אני מלמד אתכם משהו, אבל אל תחשבו שאני איזה ברנש נפוח שחושב שהוא יודע הכל. כולנו כאן רק זורקים כמה רעיונות".

בניגוד לגישה זו, התורה עוסקת בלי כחל וסרק במתן מידע והנחיות לתלמיד. מעצם היותה תכנית העל האלוקית לקיום בכללותו, היא משוחררת מכל הומור שמכוון כלפי עצמה ומכל אמביוולנטיות מוסרית. התורה מניחה מראש שאתה לוקח אותה ברצינות, והיא עוסקת בתיאור הדברים כפי שהם וכפי שהם צריכים להיות. וכן, התורה מתייחסת ביראת כבוד לאמיתות שאותן היא מעבירה לקהל קוראיה.

אם כך, מה אמור המתרגם או המעבד לעשות? באופן בסיסי, יש לו שתי אופציות. הוא יכול להגביל את מידת ההתערבות שלו בטקסט או ברעיון המקורי להגייתו מחדש בשפה החדשה, תוך שימור סגנון התורה וגישתה. אם השכל המערבי ישפוט את התורה כ"דתית", "ארכאית" ו"צרת אופקים", הניחו לו לעשות כך. בסופו של דבר, (בהנחה שהצלחתם להביא את האדם לקרוא בכלל את התורה), התוכן הנצחי שלה יתגבר על דעותיו הקדומות של הקורא.

מצד שני, המתרגם יכול לאמץ, במידה מסוימת, את נימת הכתיבה המודרנית. הוא יכול לנסות לתרגם באמת – להבין את הנושא ולהסבירו בשפה האחרת, וזאת לא רק במובן המילוני והלשוני, אלא גם במובן התרבותי-תפיסתי הרחב יותר.

אבל האם באמת קיימת אפשרות שכזו? האם התורה מאפשרת בכלל להביע את הרעיונות וההנחיות הכלולים בה בצורה שכזו? הרבי מליובאוויטש זי"ע התייחס לנושא זה, תוך מציאת תקדימים עבורו בתורה עצמה.

בספר דברים פרק לא מתארת התורה כיצד ביום חייו האחרון כתב משה את כל חמשת חומשי תורה – "...ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכוהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'..." (דברים לא, ט). לאחר מכן הוא ציווה על הלויים: "ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' לאמור. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד..." (דברים לא, כה-כו).

רש"י בפרשנותו על הפסוק הזה כותב: "נחלקו בו חכמי ישראל ב(מסכת) בבא בתרא. יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח בתוך הארון".

כל מה שכתוב בתורה הוא שיעור בחיים ויש לו רלוונטיות נצחית ואוניברסלית. שואל הרבי, מה ניתן ללמוד ממחלוקת זו?

חכמינו ז"ל מספרים שכל התורה כולה כלולה בעשרת הדיברות שניתנו לנו בהר סיני אותם חקק האלוקים על לוחות הברית. במהלך 38 השנים הבאות, כאשר בני ישראל נדדו במדבר, משה לימד אותם את פרטי התורה, שאותם הוא גם העלה על כתב בחמשת חומשי התורה, כפי שהכתיב לו אותם האלוקים.

במלים אחרות, החומש הוא ה"תרגום" הראשון של התורה, הפעם הראשונה בה היא הובעה מחדש לראשונה במונחים המובנים לקהל היעד. לפי תפיסתו של משה, כל המסר של אלוקים לאנושות גלום בעשרת הדיברות; אבל בני העם היהודי היו זקוקים לגירסה מפורטת יותר. לכן העביר אלוקים בשנית את דבריו ואת חוקיו, והפעם – דרך שכלו ודרך עט הכתיבה של משה, שכתב את חמשת חומשי תורה.

מסביר הרבי: לכן, המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה (הלא הם בעלי הדעות המצוטטות ברש"י) הוא וויכוח על האופן שבו יש להעביר את התורה הלאה. רבי מאיר טוען כי על ספר התורה להישמר בארון יחד עם לוחות הברית. ה"תרגום" עשוי לפרט את ההכללות ולבטא את ההשלכות, אולם אסור לו לחרוג מן הקונטקסט של הטקסט המקורי, אלא עליו להגביל עצמו לתחום המוכל בתוך ה"חומות" אשר מגדירות את צורת הביטוי המקורית.

רבי יהודה חולק על כך. לדבריו, התורה מונחת על מדף מחוץ לארון הברית. נכון אמנם כי עליה להתאים לתוכן הטקסט המקורי ולרוחו – שהרי כזכור לכם, המדף קבוע בדופן החיצוני של ארון הברית – אבל עליה להתרחב ולזרום לתוך המרחב שאותו תופסים מי שעדיין נמצאים מחוץ לפרמטרים המקוריים.

רעיון זה שופך אור על פתגם נוסף הנאמר בתלמוד אודות רבי מאיר. על-פי התלמוד, בכל פעם בה רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים בדעותיהם, הלכה כרבי יהודה. מדוע? רבי אחא בר חנינא אמר "גלוי וידוע לפי מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו" (עירובין יג, ב). העובדה שרבי מאיר התעקש לשמור על פירושיו לתורה בתוך ההקשר הרעיוני הטהור, פירושה כי אלה שמבינים בתורה פחות ממנו לא יכלו לעמוד על עומק דבריו.

אולי, כך מסכם הרבי מליובאוויטש, זוהי הסיבה שבגללה רש"י מצטט את השקפתו של רבי יהודה לפני זו של רבי מאיר, והופך בכך את הסדר שבו הם מצוטטים בתלמוד. רש"י מספר לנו שברוב המקרים, גישתו של רבי יהודה היא הגישה הרצויה, בעוד גישתו של רבי מאיר עדיפה רק כאשר קהל היעד והנסיבות הם קטנים ומצומצמים במיוחד.

הרבי סיפר תכופות את הסיפור הבא:

בין תלמידיו של הרבי דובער ממעזריטש (מנהיגה השני של תנועת החסידות) שררו חילוקי דעות האם להפיץ את תורת רבם. היו שטענו כי קדושת חלק נסתר זה של התורה צריכה להיות מובטחת וכי רק בודדים יכולים ללמוד זאת. אחרים, ובראשם רבי שניאור זלמן מליאדי (שלימים היה למייסד חסידות חב"ד), טענו כי יש להפיץ את התורה ככל האפשר. הם כתבו מחדש את תורתו ומשנתו של רבי דובער, שכפלו עותקים רבים והפיצו אותם לקהילה היהודית הרחבה יותר.

יום אחד נתגלה כתב חסידות מוטל באשפה. המראה הזה גרם לכל תלמידיו של רבי דובער כאב רב ועורר מחדש את ביקורתם החריפה כלפי מי שהפכו כביכול את מילותיו הקדושות של מורם ורבם ל"זולות" בכך שהפיצו אותן ללא אבחנה. רבי שניאור זלמן השיב במטפורה:

"בן המלך נפל למשכב", כך הוא פתח את סיפורו, "ורופאי המלך לא יכלו להציע אלא תרופה אחת: שיקוי שיוכן מאבקה של אבן יקרה מסוימת. אולם אבן יקרה זו שמשה כאבן המרכזית בכתר המלכותי. יתר על כן, אפילו אם היו מפרקים את הכתר – שהוא הנכס היקר ביותר של כס המלכות - גם אז קיים סיכוי קלוש ביותר להציל את חיי הנסיך, שמצבו הידרדר עד כדי כך, שבקושי היה מסוגל לבלוע את השיקוי.

"אבל המלך ציווה: 'טחנו את האבן, אוצרי היקר ביותר, שפכו ובזבזו אותה. אולי טיפה בודדת תיכנס לשפתי בני וחייו יינצלו...'".