בפרשת השבוע, בני ישראל מקבלים את המצווה הראשונה: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה..." (שמות יב, ב). זוהי המצווה המורה לעם ישראל לקדש את ראש החודש בהתאם למולד הירח.

אין ספק כי יש משמעות מיוחדת לעובדה שאלוקים בחר מצווה זו כמצווה הראשונה שהוא נותן לעם היהודי. חכמינו זכרונם לברכה אומרים "ישראל נמשלים ללבנה", ולפיכך "מונים ללבנה". במובן הפשטני, הדימוי בין ישראל ללבנה נובע מכך שבדיוק כפי שהירח מתמלא ומתחסר, כך גם המצב של העם היהודי הוא בתנועה מתמדת – לעתים אנו קטנים ונדכאים, אך בסוף – כשיבוא המשיח – אנו נזרח בשיא תהילתנו.

במובן עמוק יותר אנו נמשלים לירח כיוון שלירח אין אור משלו, כל שהוא עושה הוא לשקף את אור השמש. כך גם לגבינו: אלוקים הוא מקור הבריאה, ואנו אמורים להיות ה"ירח" ל"שמש" של אלוקים, ולהביא לעולם החשוך את האמת על קרינתו של האלוקים.

השמש והירח – שניהם מפיצים אור, אך ישנו הבדל מהותי בין השניים: השמש מורכבת ממימן, גז שמטבעו מותאם להחזיר אור ואנרגיה. אולם הירח לא מורכב מחומר בעירה. הוא מסה של חומר מוצק. כך שלמעשה, העובדה שהירח מפיץ אור היא ראויה לציון אף יותר מאור השמש.

במצווה הראשונה שהוא ציווה לבניו, העביר האלוקים מסר על מהות השליחות היהודית על פני האדמה. כן, אנו חיים בעולם המורכב מחומר פיזי, עולם שעל פני השטח לא נראה כמו "דלק" לקדושת התורה. והנשמה היהודית עטופה בגוף פיזי שיש לו רשמים, תשוקות ופיתויים יומיומיים. אולם מוטלת עלינו החובה – ולכן גם היכולת יוצאת הדופן שנתן לנו אלוקים – לגרום לעצמנו ולעולם שסביבנו לזהור באור הרוחניות.

המשימה עשויה להיראות מרתיעה. רובנו רחוקים מלהוות מחזירי אור אנושיים של התורה ושל המצוות. אולם עלינו לזכור שאנו מצווים לקדש את מולד הירח. עלינו לעשות רק את הצעד הראשון במסענו הרוחני. אפילו אם נצליח לקדש רק חלק קטן מיומנו או מאופיינו – כבר נהיה מקודשים. ובסופו של דבר, באמצעות מאמצים רבים ועידון עצמי, גם אנו נגיע ל"ירח המלא" שלנו, שבו כל הישות שלנו תהפוך להשתקפות קדושתו של אלוקים.